התבודדות חלק ד'

בהתבודדות אדם צריך להיות אמיתי...
להגיד רבוש"ע אני שבור -זה לא האמת, האמת היא שאסור לי להיות שבור! אבל רבוש"ע עובר עלי!עכשיו אתה מתחיל לדבר!
בלי לתפוס את היום על ידי התבודדות היום "הולך" ועף ,אם תפסת את השעה התבודדות הרווחת את היום!
בכל אופן תמצא את הדרך לעורר את האמת שלך , את הלב שלך! עד כדי כך שיהיה סמוך שתצא נשמתו,ח"ו...הפשט זה שיצא שטותו...כל העוגמת נפש שלו, והשטויות שלו ,הדאגות והמרה שחורה!
בהתחלה הדיבור הוא בחושך...בלילה עד שנהיה בושה ואחר כך מאיר לו...
אם אדם עומד לפני ה' שעה ביום ביראה ובבושה אז כל היום הוא בבושה...
כל הענין הוא ההכנה, שיושב במקום של תפילה ,לא עוסק בשום דבר אחר, גם כשניסתתמין דבריו,זאת אומרת , אתה צריך לגרור את הלב ואם לא הולך לפחות תקיים את העצה השניה!להכין את עצמך ולחפוץ ולהשתוקק, זה הדרך של התבודדות..כמו בכל הכנה גם בתורה וכו' נסתם המוח,ונראה שאי אפשר לעשות כלום, אומר רבינו שאתה כן יכול!
"מונח עלי שינה ובילבולים עד כדי כך שאפילו אין לי דיבור"...אז אתה מתחיל ...
עיקר ההנהגה שלנו בכל יום זה להגיע ולכוון את רצוננו,לכבות טלפונים ולשבת שעה לפני ה'!
צריך לקיים את זה שעה לשבת כמו "טמבל" לפני ה' ועם הזמן אם תחזיק מעמד תקבל את כח הדיבור וכו' הכל ע"י שהתאמצת...לחטוף שעה בכל יום!
ועל זה בעצמו צריך הכי הרבה לצעוק לה' שלא יכול לדבר!לעשות מזה שיחה עם ה' לבקש ברחמים ותחנונים שיפתח פיו ויתן לו לדבר!
2 עצות אלו הן מאוד חשובות- לעורר את הלב מצד אחד ומצד שני לשבת ולעסוק בזה תמיד גם אם זה לא עובד!
כל היום שלך ילך מחר ולא ישאר ומה ישאר לנו השעה התבודדות, הכיסופים זה מה שנשאר!!לנצח נצחים!
להתחרט- זה עיקר התשובה!
הבעיה זה היאוש ששולט על האדם , שהוא לא מצליח לקבל על עצמו דברים חדשים, מאוד להזהר על הדבר הזה לקבל על עצמו בהתבודדות להתחזק בכל הדברים בעולם!
כך אדם שופט את עצמו בעצמו, ומבקש גם דברים גשמיים שחסרים לו!
העיקר זה לא להגיע לדברים אלא להתפלל עליהם!
החיזוק הכי גדול בעולם זה התבודדות!

ההתבודדות היא מעלה גדולה מן הכל חלק ג'

ההתבודדות שהיא מעלה גדולה עליונה מן הכל ,זה לא ההתבודדות שלנו יושבים עצובים לבד....

כמה ענינים:
בלשון שמדברים בו-אפילו לא בלשון הקודש..הלב צריך להמשך אחר הדיבורים...
רבינו רצה שנעורר את הלב, לדבר עם הלב ,מכל הלב,
בעצם יש לב אבל לדברים אחרים...לעשות כסף, שברון לב יש לו עגמת נפש ,לב לכבוד לכל מיני סיפורים וכו' אבל לחשוב מהתכלית מה התכלית שלנו שזה הדאגה הכי גדולה שיש לנו לזה אין לנו שום לב...וצריך למצוא אותו!
כל עבודת האדם זה לא כרטיס ש"דופקים" כניכנסים לעבודה ושיוצאים הביתה.
כשיש לאדם לב הוא מרגיש את מציאות השמחה מהמצוות , את השברון לב מהעברות, ואז הלב מאיר בו תמיד ובמילא שהוא מקבל את היסורים באהבה,והוא מתפלל לכבוד ה' לא בשביל שום דבר אחר...
התכלית שאדם יחזיק את עצמו בזה יום שלם....אבל היצר הרע עובד כל הזמן להסיח ליבו שיהיה היסח הדעת ...
האם שייך להתעורר -רבינו אומר שזה העיקר, יותר חשוב אפילו אם תדבר לשון הקודש העיקר העיקר הוא תפתח את הלב!
קודם כל אדם צריך "מקום דקדושה" אחר כך הוא יכול להמשיך הלאה לחיות...להיות יהודי זה הכל לפי מה שאדם "חוזר הביתה" ,אפילו אם עובר עליו מאוד אבל אם תמיד מדבר עם זה לה' ית' אז אתה שם בעצם!
היצר הרע בא לאמר לנו : שנכשלנו ולא רוצים לשמוע אותנו מהשמיים!ומידת הדין מרחקת את האדם מלהכנס למציאות הקדושה!

אנחנו לא תמיד מבבינים את הכח של הדיבור , הדיבור זה דבר ה' המלכת ה' ,בדבר ה' שמיים נעשו, מציאות הדיבור של האדם בכל יום הוא מבולבל, כי מציאות השליחות של האדם בכל יום הוא מבולבל והאדם צריך כךל פעם מחדש להתחבר לה' ית'! והדיבור שלו מבולבל!
להתעלות פירושו להדליק את הלב...חרפה שברה ליבי ,חרפת הבושות ,הנפילות גורמות לי שאין לי חשק לחיות...פי ידבר חוכמות, תמיד יש נקודה שנשארת! הצדיקים מעוררים את הנקודה , והחברים מעוררים את הנקודה ומעוררים את השכינה! הדיבורים הם ההפרש מה אומרים?
הדיבור יש לו כח גדול לעורר את האדם, אע"פ שאין לו לב אע"פ שידבר הרבה דברי התעוררות ,והדיבור בעצמו מגלה את הנפש והלב!דבר ודבר כי הדיבור הוא הלב עצם היגיעה אתה בונה את הנפש! אתה בונה את עצמך!
אפילו ספר לה' איזה סיפור, רבוש"ע אני מפסיד פה וכו' זה כשעובר על האדם בחינת דין ולא הולך בשום פנים צריך לספר סיפורי דברים וזו דרך נפלאה!
אדם צריך שיגיע לכיסופים כה חזקים עד שסמוך שתצא נשמתו!
עד שעל זה בעצמו יפרש שיחתו!

התבודדות היא מעלה גדולה עליונה מן הכל חלק ב'

ה-התבודדות - ההתבודדות עם ה' הידיעה, הדרך של רבינו לא איזה שגעון, אלא דרך שעומדת בכל מבחן.
כל מעבר קשה ככל שיהיה!
טענות,טיעונים- שואלים אנשים- אבל אסור?! מה משה רבינו דיבר לפני ה' ,מה אברהם אבינודיבר לפני ה'- העושה משפט לא יעשה משפט?!-טענות!
כשאדם מבקש על רוחניות ,רק על רוחניות, אז אין עליו לכאורע טענות... אבל זה שקר גדול!!! הרי אתה צריך דברים...הרי ההתבודדות זה להגיע אל האמת ובמילא אני טוען את הטענות שלי!

יש כל מיני טענות, כל מיני שטויות שבאות לך בשכל , כי ה' ית' ברא את השטויות האלו שיבואו לך בשכל כדי שתטען אותם, בטענה אתה טוען בעצם למה מותר לבקש....
פה צריך להיות יצירתי,אורגינאלי.
כמו בין בני אדם- טענה טובה?! זה פתאום משנה את כל המשפט!למה? כי כך ה' אוהב שמבקשים.
אדם כן יש לו טענות אבל הוא צריך להוציא את הטענות לפני ה'! כך הוא מוציא את כל הרע שיש לו על הלב והטענות האלו עוזרות לנצח נצחים , אם לא יעזרו לך כעת , יעזרו בדבר אחר או לצאצאיך לכלל ישראל, הבעש"ט היה טוען טענות לפני תקיעת שופר ,מפליא פלאות....אם אדם לא מדבר את הטענות לה' ,טוען את הטענות לאישתו או באזני חברים ואז במקום לנקות את הליכלוך הוא מפזר אותו ומלכלך גם אחרים,מחליש אותם ...

אמתלאות זה תירוצים, האדם היה צריך להיות בשיעור אבל לא היה שם עכשיו צריך לתת תירוצים עד שהמורה יצחק....כמו שמתרצים לשוטר,עד שהשוטר מתחיל לצחוק, כמו ילדים שמתרצים עם כל מיני יצירתיות, מה האמת ? אחרי התירוצים כבר מבינים שעדיף להיות בשיעור ולא כדאי לנו לתרץ, יש לנו תירוצים וכלל התירוצים שאני לא רוצה! אבל באמת אני כן רוצה...אז אני כמו ילד, שאני רוצה את זה ועושה הפוך, למה לא תספר את זה לה' ית', תגיד לה' את התירוץ אע"פ שכל התירוצים שלך זה שטויות ומאחר שהאדם יודע שכל הדיבורים שלו זה שטויות הוא לא אומר את זה...אבל יש בתוך התירוצים האלו קצת אמת...

רבוש"ע יש לי בטן למלאכים אין....
ההוא בא עשה לי קטנות המוחין....
ריבוש"ע אנ ילא מכסה את החשבונות והשני נכנס לחנות קונה מה שהוא רוצה...

אוי מה היה לנו ...ואם לא מוציא את זה הוא חוזר הביתה שבור ואישתו עוזרת לו והוא נשבר יותר ומבולבל...ובמקום זה תספר לה' ית' שזה קרה וזה קרה , וה' ית' הוא שורש האמתלאות ,מסובב כל הסיבות ואתה מוכרח להיות מונח בתוך הקושי של הפרנסה , ואם תתבודד זה יתבטל...אם אתה אומר אמתלאות אתה ממשיך אור מהגאולה האחרונה ואתה יכול להתחיל לחיות..."התיחסת לממונים"?!- נותנים לך אור שאתה מרגיש בתוך הקדושה , אם אתה מעלה את הסיבה לפני ה' אז מאירים לך...ככה אדם לא ורצה להגיד כלום "כי אני אמיתי" ו"עוד פעם " ו"אין לי כח עוד פעם להתנצל " וכו'
צריך להגיד לה' "שלום כאן יענקלה באתי להתבודד ובאתי היום עם כל השטותים של אתמול אבל העיקר באתי , ואני יגיד תשובות לכל דבר, וכמה זמן זה יקח?! כמה זמן שאתה תחליט אבא..."
התירוצים הכי חשובים זה על העצבות,אדם לא יכול לספר לה' את כל הסיבות שלו על העצבות כי זה אף פעם לא נגמר וגם המשמעות היא להכנס לדברים כואבים ומלחיצים....לספר לה' ית' את כל הסיבות למה אני עצוב...ובהתבודדות כן אפשר לאט לאט לפרק הכל...אז הוא מתחיל לבנות זכרון....

אז כך מטפלים ב"זבל"- עם טענות ואמתלאות....

אחר כך דיברי חן- בהתחלה אדם לא יכול לדבר לה' דיברי חן הוא רק צועק את כל הטענות שלו, כי הוא מונח בתוך מרמור וטענות ולכן רבינו שם את הטענות בהתחלה דווקא....לכאורע היה צריך להתחיל עם דברי חן , לדבר עם כבוד ובנועם, דבר יפה עם כבוד שמיים ויראת שמיים, וחן זה ח' ונ' חיבור של תורה ותפילה שהאדם רוצה מה שה' רוצה אני רוצה לדבק את ה' ואז אני שם את עצמי בצימצום אני שם את עצמי בהתבודדות בעצם, אדם רוצה לזכות לדברים גבוהים קודם שים את זה בהתבודדות ואז נתחבר הח' והנ' ונעשה חן , האמת האיר , לפי מה ששברת את הדינים והתעורר מצח הרצון התפילה התקבלה!!
דברי חן זה תורה ותפילה ביחד שזה עיקר הנחת רוח של ה' ית' לעשות מהתורות תפילות ! ורבינו מוליך אותנו בדרך כזו!

אח"כ ריצוי- לפני כן! אנו יודעים לנדנד! "אם אני רעב אף אחד בבית לא יושן" כמו תינוק...ה' רוצה שתנדנד לו! זמרו למי שמנצחים אותו ושמח...אחרת אתה מצוי בעולם הזה בעצבות ,בדין, תנדנד זה העבודה של האדם להעלות את השכינה...לא להסתכל אפילו אם זורקים אותך! תפילה והתבודדות תלוי בזה שאתה מתחזק שלא להזרק ממחשבות התפילה, ששום דבר לא יעיף אותך, אני רוצה לדבר אותך ושום מחשבה לא תעיף אותי! אדם צריך לנדנד ולנדנד להגיע לדברי חן וריצוי!
דבר דיבורים שהם קשורים לתורה, וריצוי - נעשה "סולחה" נתחיל מחדש....פיוס מבקשים סליחה על העבר, מרגישים יותר את הקרבה אל ה' , פיוס זה הגמר של התפילה לגמור בשמחה וברחמים !
לבקש ולהתחנן, תרחם עלי תעזור לי , לשונות שכל אחד יודע - לפניו ית', שה' ית' נמצא פה!להתקרב לה'- לצאת מעצבות !לחזור לעצמנו!

התבודדות היא מעלה גדולה עליונה מן הכל חלק א'

כמה הערות/הארות שכתבתי לעצמי משיעור ששמעתי ...

-כשהתפילה מודפסת אדם יודע מה להגיד...לפחות הוא יודע ....
- אני יודע שהרבי רוצה לעזור לי ולכן אני בא ויושב ולא הולך מפה ! אני יודע שזה לטובתי, אני רוצה את האמת, אני רוצה להתחבר אל האמת,לקיים את התורה,
-אין דבר שמביא לשמחה ולחיות כמו התבודדות שיוצאים מהשקר וחוזרים אל האמת!

-עברות זה "מכה קשה" לנפש היהודי, הוא ממש משתגע מהן!

חיזוק הנפש הוא ע"י הדיבור, חיזוק הרצון! כל אחד יכול להיות כמו אברהם אבינו , כמו הבעש"ט! הכל ע"י הדיבור ויכול לזכות לכל טוב והכל למעשה זה תלוי כמה אתה נזהר לחזק את הנפש ע"י התבודדות!

-כל האורות הנפלאים אפשר לקבל אותם רק דרך הצימצום-ההתבודדות ,התפילה ,המלכות

-התבודדות זה הדרך לעבוד את ה' עם מוחין דקטנות, אני יהודי לא גוי אני רק טועה שאני חושב שאני לא בשמחה, אבנים שחקו מים, עוד דיבור ועוד דיבור- בסוף משתנים!
-ואז מוצאים דרך לאט לאט...
-הדרך הברור שאני מחפש להגיע לתורה! אחרת זה לא ההתבודדות זה שגעון של להיות לבד,הדרך האורגינאלית של חיזוק הרצונות שיתחילו להאיר,אלו נקודות הכסף- הכיסופים,תעשה נקודות לרצון הטוב!

להזהר יום יום ללכת עם החידוש של הרבי בעולם!בדרך של השתוקקות לה', או לפחות להיות נורמאלי , למצוא את נפש האדם שנמצא את עצמנו.

למה לא גילו את זה מקודם? כן גילו אברהם אבינו דיבר עם ה' וכו'
בלי נקודת ההתבודדות אנו ממש משתגעים, כך היו כל הצדיקים , זה מובא הרבה ספרי צדיקים, גם בסוף החפץ חיים, היה נעל מהישיבה יושב על בוך עץ ועושה חשבון נפש.

למה לא עושים על זה תעמולה- כל מה שמשה רבינו פעל את מידת הרחמים להציל אותנו וכו' אז בפנימיות הענין שיתגלה בעולם הדבקות בה' שהוא התפילה, המשיח הפרטי, להרגיש אהבה ויראה , הוא חי עם ה' בעולם אין מידת הרחמים מאיר ולכן אי אפשר לגלות את ההתבודדות ,פשוט.

שאלה אחת והוא מתרחק מהתבודדות -זוהי מידת הדין ואז אנו בחוץ...יודעים מהתבודדות ומטייחים!
ישנה בת קול , נתתי לך חרב זוהי מעלה גדולה עליונה מן הכל ודווקא -ה'התבודדות - לא ההתבודדות של שגעון לשבת ללכת לישון אלא השתוקקות לה' ולעשות רצונו.להכנס למידת הרחמים ,שיתנו לנו כוחות לשבר מניעות של קטנות.

תגיד הכל - תהילים, תחנונים, סגולות וכו' אבל למה שלא תדבר אל ה' מכל הלב! מן הלב!
תערוך את ליבך לדבר אל ה' אני יושב ומנסה,מנסה להגיע אל האמת.משתוקק כדי לזכות לבנו את התפילה, האמונה, פתאום יש לך דיבור כבר, מי שמאיר לו הזהר הקדוש והצדיקים אצלו הכל בהיר לפניו הכל ברור!

כשאדם רוצה לחיות ,שהכל מלא מניעות , אז תקום כל יום , זה לפני הכל ,לפני כל דבר אחר, לפני תפילות , לפני ארוחות, לפני נשימת אויר זה האויר שלי בלי זה אין לי נשימה!

יש המון סוגים של התבודדות , המון זמנים שונים של התבודדות, של שבת, של יו"ט, של לילות החורף, של אלול וכו'
תשב בכל יום להגדיל דבר ראשון את הרצון להתבודד , טעם אור הגנוז, אור של משיח שיבוא, שבת כל השבוע, יושבים בחנות בעסקים אבל ב"שבת" כל השבוע.

אם לא השתנתי אז לא עשיתי התבודדות!
כדאי לי לחיות כך? מה אני כושי ,גמל,שור,קוף? לא אני ראיתי בראי שאני לא כזה!
העיקר זה המעשה! אבל לפני כן העיקר זה להגיד לפני כן שאתה רוצה! לפני שאתה עושה אתה צריך ללמוד -אז אתה רואה שצריך את הדיבור.
העצה של התבודדות זה לא איזה דבר צדדי אלא דרגא גבוהה מאוד שאנו צריכים ללכת איתה!

אדם שופט את עצמו בעצמו מסלק מעליו את כל הדינים.
כשאדם מספר לה' על העברות שהוא עשה היום, פי המשטינים נסגר, וכח הקדושה נתעלה וכל הדינים נמחקים ממנו!
מידת הדין מעלימה מאיתנו מה זו התבודדות ולא רק זאת אלא גם גורמת לנו להרגיש רחוק ושזה לא יעזור לנו ושזה לא בשבילנו.
גם אלו שידעו את זה פחדו לגלות את זה.רבינו "הלך על כל הקופה"!
רבינו הסביר לנו אפילו איך ע"י ההתבודדות לבוא לביטול.לבושה נפלאה לה'! וזו אמיתת אנחת תפילין.עד שמגיע להיות אדום כמו סלק וזו התחלת התשובה!בשביל זה אנו חיים בעולם הזה!הרבה עסקים מתמוטטים לא היה עם מי לדבר כאן , יש תמיד עם מי יש לדבר!העצה האמיתית של האדם ! עם סבלנות, אמונה!

להכיר בכוחו של דיבור

משהו יקר וחשוב מאוד אבד לנו בשנות הגלות. כלי נפלא להשגת כל מטרה ראויה.
צעקת האבלות מסוגלת להשיב לנו אותו.

סודות הקיום הם השכל והדעת. אדם מן הישוב מבסס את מעשיו
על דעת ושכל ישר. אם הדעת איננה צועדת בראש כל המעשים
והפעולות, שום מטרה לא תושג. הדרך לעולם לא תוביל לתכלית
ראויה.
המעשים שואפים לקראת מטרות. קובע אדם לעצמו מטרה
ומשתדל בכל דרך לכונן את צעדיו אליה. המטרה היא היעד,
התכלית אליה משתוקקת הנפש להגיע. על מנת להשיג אותה,
יש לנקוט בצעדים. הדרך אל המטרה חייבת לעבור דרך משפט.
שאם לא כן, מהר מאוד יעלם המסלול ועימו גם היעד. סטייה
קלה שמאלה, ועוד צעד נוסף הצידה, מעט שכחה ופיזור הדעת
וכבר מתנהל המסע במרץ רב אל הכיוון ההפוך. המטרות והיעדים
יכולים להיות מושגים רק מתוך משפט תמידי. היכן אני, לאן
מוליכות אותי רגלי, ואנה מובילים אותי הרגליי.
יסוד נוסף בכל חברה אנושית מתוקנת הוא, היושר. מילה שנאמרה
חייבת להיות מכובדת. כשאין ערך ומחויבות למילים שנאמרו, אין
גם קרקע לשום עתיד ובניין. אינך יכול לנהל משא ומתן מול אדם
שדבריו אינם מכובדים אפילו בעיניו. היום אומר כך, מחר טוען
‘איני מכיר’. כוחן של מילים הוא יסוד מוצק בכל בניין אנושי.
ואם בדרכו של עולם כך, בעבודת הבורא על אחת כמה וכמה.
עיקרו של אדם היא הדעת, והדעת עיקרה יראת שמים. ההכרה
הבהירה במציאות השם, בהשגחה פרטית, ובהשפעתם של
המעשים לטוב ולמוטב. הדעת מתקיימת על חשבון נפש, בירור
תמידי והתכוונות. דעת היא בהירות בהכרת מציאות השם,
הבהירות הזו עלולה להיטשטש כשלא נותנים עליה את הדעת.
דרכו של אדם שהוא איננו מקובע ביושר. במסע החיים עושים
טעויות, מחמיצים כיוון, ומתבלבלים. אם מתכחשים לטעות היא
הופכת לדרך חיים. מתנחלת ומתבססת עד שנעשית בעלת בית.
זהו חורבן הדעת.
הדעת היא קרבת השם. כשהבהירות הזו נחלשת מתחילה גלות
איומה ומכאיבה. הייסורים, הצרות, הכאבים והבעיות, מתעוררים
כולם כשאין דעת. על הדבר הזה התחנן דוד עיקרו של אדם היא הדעת, והדעת עיקרה יראת שמים. ההכרה
הבהירה במציאות השם, בהשגחה פרטית, ובהשפעתם של
המעשים לטוב ולמוטב. הדעת מתקיימת על חשבון נפש, בירור
תמידי והתכוונות. דעת היא בהירות בהכרת מציאות השם,
הבהירות הזו עלולה להיטשטש כשלא נותנים עליה את הדעת.
דרכו של אדם שהוא איננו מקובע ביושר. במסע החיים עושים
טעויות, מחמיצים כיוון, ומתבלבלים. אם מתכחשים לטעות היא
הופכת לדרך חיים. מתנחלת ומתבססת עד שנעשית בעלת בית.
זהו חורבן הדעת.
הדעת היא קרבת השם. כשהבהירות הזו נחלשת מתחילה גלות
איומה ומכאיבה. הייסורים, הצרות, הכאבים והבעיות, מתעוררים
כולם כשאין דעת. על הדבר הזה התחנן דוד

שלושת השבועות וימי התשובה

שלושת השבועות הם מדרגות מטפסות ועולות לקראת ימי התשובה וקרבת השם של

אלול ותשרי. התמרורים מורים כבר על ימי תשובה שממשמשים ובאים, והנפש שואלת

איך בעצם עושים זאת. איך קם אדם בבוקר ומחליט לעשות תשובה. איך בדיוק זונחים

באחת הרגלים פסולים שנרכשו משך שנים.אז איך באמת מתחרטים?

השבת הראשונה משלושת שבתות ההתעלות של ימי בין המיצרים, לא מותירה אותנו

לבד. טרם צאתנו אל מסע הרדיפה וההשגה אחר השם, היא מעניקה לנו צידה לדרך,

וגם מבטיחה, מי שפועל כך, בוודאי “והשם יסלח לה”.

נדר הוא דבר מחייב. התרופה שקדמה למצוות נדרים היא ההפרה. ניתן להפר נדר

בתנאים ובגבולות שמציבה ההלכה. לנדר יש פתח, פתח חרטה. כשהנודר מביע חרטה על

עצם עשיית הנדר מעיקרו, כשהוא מצהיר ‘אילו ידעתי ש... מלכתחילה לא הייתי עושה

זאת’, הנדר נעקר משורשו.החרטה היא פתח מופלא לעולם שמעל

ומעבר לכל עוון ופשע. תשובה קדמה לעולם,והפתח אל המקום הזה שקדם לעולם

ולמשוגות החיים היא חרטה. יש דרך לשוב אחורה, לחזור אל קודם הנדר והחרם ולמחוק

את הדבר משורשו. צריך רק לגלות את הפתח, פתח החרטה.

מצוות נדרים ניתנה ל’ראשי המטות’. הצדיקים והחכמים האמיתיים הם שהופקדו מאת

השם על עבודת חילוץ נשמות ישראל מכבלי נדריהם, והם שהופקדו גם ובעיקר על חילוץ

והצלת נפשות ישראל מאזיקי עוונותיהם,הרגליהם המגונים, מעשיהם הרעים ושאר

קלקולים.כשיהודי מחפש את הדרך לתשובה, הוא מחפש בעצם את המקום של קודם העוון.

מגשש את דרכו אל השלב הטהור של קודם קבלת טומאה. מי שיכול לסייע כאן הוא

הצדיק. הצדיק מרמז לכל מחפש ומבקש תשובה איך למצוא את הפתח לחרטה

אמיתית. איך לגלות שמעולם לא הסכמתי באמת להתרחק מהשם. מעולם לא חפצתי

ברע, ובוודאי שפי וליבי לא היו שווים בקלקול ובחטא.

כשממהרים בכל פעם לחפש פתח חרטה אצל תורת הצדיקים,ניתן בהחלט לגשת אל עבודת התשובה,על

תשובה כזו הובטח לנו בתורה "וה' יסלח לה"

מהו השורש והסיבה שאנו כל כך נופלים לעבירות?

זאת משום שבגלות נעלם מאיתנו הידיעה האמיתית מי הוא המלך, ונפלנו תחת עול הגלות של אומות העולם, ואשר להם כמה וכמה עבודת אלילים וכוחות של ממשלה עד שנדמה ח"ו כאילו יש להם כח בפני עצמם, ואין שמים לב שכל הכוחות וכל המנהיגים שיש בעולם, מקבלים כוחם רק מהשי"ת בעצמו, אשר רק הוא בעל הכוחות כולם. וכל כך נפל המלכות של השי"ת, עד כדי כך שכל העבודות זרות מכונים בשם 'אלהים', כי למען הבחירה ניתן להם הרשות להטעות כאילו יש להם כח [ובאמת יונקים כוחם ממלכות ה'].

וכתוצאה מכך האדם נופל לטבע ולהתגשמות, וכל מידה רעה המתעוררת בו נדמה לו שהיא כמו 'אלהים' – כאילו יש לה כח משל עצמה, וממילא נמשך אחריה, ושוכח האמת מהיכן השורש שכל כוחות והמידות שבנפש מקבלים את כוחם.

נמצא שעיקר קיום התורה תלוי בזה שישים כל כוחו, לזכור בכל עת מי הוא המלך האמיתי, כי עיקר קיום התורה צריכה להיות מתוך הרצון להמליך את ה'. וזה על ידי שיזכיר לעצמו: "ואלקים מלכי מקדם" (תהילים ע"ד) – יש מלך שקדם לכל, וממנו תוצאות כל הכוחות שיש בעולם – אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא.

וכמו שהיה אחד מאנ"ש שהיה מתבודד הרבה עם השי"ת, והיה אומר שוב ושוב את הדיבור הראשון של המעשה באבידת בת מלך בקול נעים ומתוק לעורר את ליבו: "איין מאל איז גיווען א מלך "[פעם אחת היה מלך] וכמו אומר לעצמו: לאחר כל הבלבולים והשגיונות שעוברים לי במח, אבל סוף סוף 'פעם אחת היה מלך', לפני שנוצרו כל השטויות, ורק הוא יצרם, אז רוץ ישר אליו.

זהו הסתכלות שיכול לתת לאדם לדלג על הכל – 'ואלקים מלכי מקדם' לקשר את כל העבודות זרות לשורשם, מהיכן שמקבלים יניקתם לדמות לאדם כאילו הם אלהים בעצמם, ובכך לזכות לקיום התורה באמת.

מדוע כל כך קשה להתחזק עם האמונה הפשוטה שהכל הוא לטובה?

בוודאי שיש את הדרך המקובל בעולם לספר מעשיות מנפלאות גדולת ה'. סיפור על צער ודין, שבסוף הוברר שדווקא בגלל הצרה התהפך הכל לטובה, וכדוגמת המעשה של מגילת אסתר, רבי עקיבא עם הנר והתרנגול וכדו'.
וכן הוא בכל אדם אם יתבונן על מהלך חייו יוכל לראות איך בסוף היה הכל לטובה [ואם עדיין לא רואה, אז בוודאי שהוא עדיין באמצע התהליך]. ואפילו בנפילות רוחניות, מי שאינו עוזב ומתייאש, אלא ממשיך ומתחדש, זוכה ורואה איך דווקא הירידה הביאה אותו לעלייה גדולה יותר ולהכרה חדשה בהשי"ת.
אבל באמת גם לאחר כל זאת, יש לנו לדעת ולחקור למה באמת הבנה זו נשארת רק בסיפורים, וכל כך קשה לנו לחיות עם הרגשה זו שהכל לטובה, נדמה שבלתי אפשרי בשבילנו להרים את הדעת לגדלות, להתעלות מעל המיצר בה אנו נתונים, ולראות רק את רחמים גדולים של השי"ת, ושבעצם אין שום חילוק בין דין לחסד.
מדוע אכן אי אפשר לברך על כל צער "ברוך דיין האמת" עם כזו שמחה גדולה כמו שקיבלנו את הישועה הגדולה ביותר, שהרי הכל הוא רק לטובה. משום מה אנו מתהלכים תמיד בלב אכול ונגוס מכל המאורעות שעוברים עלינו, הן בגשמיות והן ברוחניות. וגם אם ב"ה יש זמנים טובים יותר שרואים ישועות, בכל זאת אנו עסוקים בכל רגע נתון לבדוק את המצב רוח, האם כעת הולך לי טוב או לא, האם החיים כסדרן או הכל הפוך, חסד או דין וכו'.
מתי נצא מכל החשיבה הזאת, ונחיה חיים שמחים, מתוך ידיעה שאין אצלי שום חילוק, הכל רק לטובתי.
על זה מגלה לנו רביז"ל, שהכל תלוי בקבלת עול מלכות שמיים – שאדם יקבל על עצמו להמליך את ה' ולקיים מצוותיו. כי יש במצוות התורה הק' קדושה גדולה מאוד, שכאשר אדם מקיים איזה מצווה אזי הוא ממשיך על עצמו את מלכות ה', והקדושה יורדת ומתפשטת לתוך העצמות שלו, עד שמקבל גוף קדוש ונעשה כחלק מהתורה הק'.
וככל שנשלם אצלו מלכות ה', כך יותר ויותר יכול להתעלות מעל הגשמיות ולצאת 'מבית עבדים' ולראות אחדות השי"ת איך הכל מונהג רק בחסד ורחמים.
לעומת זאת, אדם שפוגם ח"ו באיזה עבירה, אזי בפעולה שלו הוא משנה את צירופי האותיות של המצווה, ובונה ר"ל צירוף רע, עד שחודר ונחקק בעצמותיו הצירוף הלא טוב, והוא מה שנוקם בו ושובר את עצמותיו, וכל המציאות של נפשו נופלת ר"ל לראות רק דין וצרות ועונשים, וממילא אינו יכול להתעלות לדעת ולהלל את ה' גם על הרעה.
ומשום כך נקרא בשם 'עבירה' – על שם שעוברת בעצמותיו מעבר אל עבר, לעומת ה'מצווה' שהוא לשון צוותא והתחברות שמחברת את כל עצמותיו.
ולכן בשביל להשיג הדעת שהכל לטובה, יש להשיב המלוכה להקדוש ברוך הוא, ולתקן את כל העוונות [וכפי שנראה בהמשך המאמרים איך לעשות זאת]

מהם שלושת השבועות

בשבוע הקרוב יחלו שלושת שבועות האבל על חורבן בית מקדשינו, והגעגוע לגאולת נפשנו. בשבועות הללו אנו מצווים להמעיט בשמחה, ואפילו לנקוט בצעדים ממשיים לחסכון בעליצות ושמחה. כאן הבן שואל, 'היתכן'? והלא עצבות היא מידה מגונה מאוד. ובכלל, איך שייך לומר לאנשי דור תהפוכות כמו שלנו להימנע משמחה. זו ממש גזירת כליה, איך נשרוד?

ובכן, כשממעיטים במעשי שמחה, יש להבין לקראת מה חותרים. מה בעצם אנו מעוניינים להשיג. אֵבֶל יהודי איננו אמצעי ניקוז לרגשות עצב ותסכול. אֵבֶל יהודי הוא אמצעי להשלמת חסרון והשבת אבידות. בית המקדש חרב בעוונותינו, ועל כך אנו מבכים ומקוננים.

יחד עם בית המקדש שחרב, אבדו לנו עוד מחמדי נפש. הקדושה כפי שאנו חווים אותה היום, ראויה יותר להגדרה 'שרידים'. הנפשות הפועלות בתחתית הדורות, אלו הן אודים מוצלים מאש. איננו מכירים, ואפילו אבותינו לא זכו לטעום טעמם של חיי חרות וגאולת הנפש. זוהי גלות.

בגלותינו, בתוך כורח המציאות, המצאנו תחליפים שונים לכל אותם דברים אמתיים שהיו ואינם. כך, בהעדר שמחה, מצאנו חיקויים עלובים המתקראים בפי העם 'שמחה'. נגינה כלשהי המתיימרת להתקרא בשמה של היצירה האמיתית שהיתה לנו רק בבית המקדש. אלו הם מרכיבי חיי ההישרדות.

שלושת השבועות הם עשרים ואחד יום של הצהרת 'זה לא זה'. אם עד היום נאלצנו להוריד ראש, להכנע למציאות, ולקבל את חיקויי האמת רק על מנת לשרוד. הרי מהיום משך שלושה שבועות, נצהיר יחד, כלל ישראל, ששום דבר לעולם לא יכול לנחם אותנו. רק המקור.

אנו מתנזרים מתחליפי השמחה השונים, מתנתקים מכל אותם מסיחי דעת שסייעו לנו לשכוח עד היום את מר גורלינו, ומתאמצים לזכור שיש לנו משהו אמיתי וטוב. גורל נפלא וחלק נצחי בבית השם. בימים הקרובים לא ניפול לעצבות, מה פתאום! רק נדבוק יחד בזכרון הנפלא שעד היום הופרע באינספור תחליפים. ניצמד לתקוות הגאולה, נתחנן "קרבה אל נפשי גאלה". וההימנעות הזו מכל העזרים החיצוניים, תקרב אותנו מחדש אל כל מחמדי עינינו.

שלושת השבועות הקרובים הם גם הכנה נפלאה לקראת עשרים ואחת ימי החגים של תשרי. כן, כבר כעת נבנים בתוכינו הכלים ל'קיבוץ' הקדוש באומן. לקדושת יום כיפור, לסוכות ושמחת תורה. וזו לבד יכולה להיות נחמה גדולה