זאת משום שבגלות נעלם מאיתנו הידיעה האמיתית מי הוא המלך, ונפלנו תחת עול הגלות של אומות העולם, ואשר להם כמה וכמה עבודת אלילים וכוחות של ממשלה עד שנדמה ח"ו כאילו יש להם כח בפני עצמם, ואין שמים לב שכל הכוחות וכל המנהיגים שיש בעולם, מקבלים כוחם רק מהשי"ת בעצמו, אשר רק הוא בעל הכוחות כולם. וכל כך נפל המלכות של השי"ת, עד כדי כך שכל העבודות זרות מכונים בשם 'אלהים', כי למען הבחירה ניתן להם הרשות להטעות כאילו יש להם כח [ובאמת יונקים כוחם ממלכות ה'].
וכתוצאה מכך האדם נופל לטבע ולהתגשמות, וכל מידה רעה המתעוררת בו נדמה לו שהיא כמו 'אלהים' – כאילו יש לה כח משל עצמה, וממילא נמשך אחריה, ושוכח האמת מהיכן השורש שכל כוחות והמידות שבנפש מקבלים את כוחם.
נמצא שעיקר קיום התורה תלוי בזה שישים כל כוחו, לזכור בכל עת מי הוא המלך האמיתי, כי עיקר קיום התורה צריכה להיות מתוך הרצון להמליך את ה'. וזה על ידי שיזכיר לעצמו: "ואלקים מלכי מקדם" (תהילים ע"ד) – יש מלך שקדם לכל, וממנו תוצאות כל הכוחות שיש בעולם – אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא.
וכמו שהיה אחד מאנ"ש שהיה מתבודד הרבה עם השי"ת, והיה אומר שוב ושוב את הדיבור הראשון של המעשה באבידת בת מלך בקול נעים ומתוק לעורר את ליבו: "איין מאל איז גיווען א מלך "[פעם אחת היה מלך] וכמו אומר לעצמו: לאחר כל הבלבולים והשגיונות שעוברים לי במח, אבל סוף סוף 'פעם אחת היה מלך', לפני שנוצרו כל השטויות, ורק הוא יצרם, אז רוץ ישר אליו.
זהו הסתכלות שיכול לתת לאדם לדלג על הכל – 'ואלקים מלכי מקדם' לקשר את כל העבודות זרות לשורשם, מהיכן שמקבלים יניקתם לדמות לאדם כאילו הם אלהים בעצמם, ובכך לזכות לקיום התורה באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה