בשבוע הקרוב יחלו שלושת שבועות האבל על חורבן בית מקדשינו, והגעגוע לגאולת נפשנו. בשבועות הללו אנו מצווים להמעיט בשמחה, ואפילו לנקוט בצעדים ממשיים לחסכון בעליצות ושמחה. כאן הבן שואל, 'היתכן'? והלא עצבות היא מידה מגונה מאוד. ובכלל, איך שייך לומר לאנשי דור תהפוכות כמו שלנו להימנע משמחה. זו ממש גזירת כליה, איך נשרוד?
ובכן, כשממעיטים במעשי שמחה, יש להבין לקראת מה חותרים. מה בעצם אנו מעוניינים להשיג. אֵבֶל יהודי איננו אמצעי ניקוז לרגשות עצב ותסכול. אֵבֶל יהודי הוא אמצעי להשלמת חסרון והשבת אבידות. בית המקדש חרב בעוונותינו, ועל כך אנו מבכים ומקוננים.
יחד עם בית המקדש שחרב, אבדו לנו עוד מחמדי נפש. הקדושה כפי שאנו חווים אותה היום, ראויה יותר להגדרה 'שרידים'. הנפשות הפועלות בתחתית הדורות, אלו הן אודים מוצלים מאש. איננו מכירים, ואפילו אבותינו לא זכו לטעום טעמם של חיי חרות וגאולת הנפש. זוהי גלות.
בגלותינו, בתוך כורח המציאות, המצאנו תחליפים שונים לכל אותם דברים אמתיים שהיו ואינם. כך, בהעדר שמחה, מצאנו חיקויים עלובים המתקראים בפי העם 'שמחה'. נגינה כלשהי המתיימרת להתקרא בשמה של היצירה האמיתית שהיתה לנו רק בבית המקדש. אלו הם מרכיבי חיי ההישרדות.
שלושת השבועות הם עשרים ואחד יום של הצהרת 'זה לא זה'. אם עד היום נאלצנו להוריד ראש, להכנע למציאות, ולקבל את חיקויי האמת רק על מנת לשרוד. הרי מהיום משך שלושה שבועות, נצהיר יחד, כלל ישראל, ששום דבר לעולם לא יכול לנחם אותנו. רק המקור.
אנו מתנזרים מתחליפי השמחה השונים, מתנתקים מכל אותם מסיחי דעת שסייעו לנו לשכוח עד היום את מר גורלינו, ומתאמצים לזכור שיש לנו משהו אמיתי וטוב. גורל נפלא וחלק נצחי בבית השם. בימים הקרובים לא ניפול לעצבות, מה פתאום! רק נדבוק יחד בזכרון הנפלא שעד היום הופרע באינספור תחליפים. ניצמד לתקוות הגאולה, נתחנן "קרבה אל נפשי גאלה". וההימנעות הזו מכל העזרים החיצוניים, תקרב אותנו מחדש אל כל מחמדי עינינו.
שלושת השבועות הקרובים הם גם הכנה נפלאה לקראת עשרים ואחת ימי החגים של תשרי. כן, כבר כעת נבנים בתוכינו הכלים ל'קיבוץ' הקדוש באומן. לקדושת יום כיפור, לסוכות ושמחת תורה. וזו לבד יכולה להיות נחמה גדולה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה